Cinematic movements
זרמים בקולנוע
זרמים מרכזיים בקולנוע
לאורך השנים היו מספר זרמים מרכזיים ששינו את השפה הקולנועית, החל מזוויות צילום חדשות ועד טכניקות עריכה שלא היו קודם.
האקספרסיוניזם הגרמני (שנות ה-20 של המאה הקודמת)
האקספרסיוניזם הגרמני התאפיין בשימוש בתפאורות מעוותות ולא ריאליסטיות, תאורה ניגודית חזקה (צללים כבדים) ועלילות העוסקות בשיגעון, טירוף, פחד וחרדה פסיכולוגית. אפשר אולי לומר שהם הראשונים שיצרו את ז'אנר ""סרטי האימה".
הם עסקו בעיקר בצידו האפל של האדם ויש האומרים שהם ניבאו את עלייתו של הנאציזם לפני מלחמת העולם השנייה.
המונטאז' הסובייטי (שנות ה-20 של המאה הקודמת)
למרות שהקולנוע הרוסי / סובייטי היה מגויס כולו כדי לפאר את המשטר, יצרו אנשי קולנוע כמו "סרגיי אייזנשטיין" בברית המועצות של שנות ה-20 את תורת העריכה (מונטאז'), תוך התבססות על הרעיון שחיבור בין שני שוטים שונים יוצר משמעות חדשה במוחו של הצופה.
הניאוראליזם האיטלקי (שנות ה-40 עד שנות ה-50)
זרם שצמח באיטליה לאחר מלחמת העולם השנייה והשתמש ברחובות המופצצים ובהרס של המלחמה כרקע או תפאורה לסרטיו. מאפייניו הראשיים היו צילום בלוקיישנים אמיתיים (ברחובות), השתמש גם בשחקנים לא מקצועיים, והתמקדות במאבק היומיומי של מעמד הפועלים.
הגל החדש הצרפתי (Nouvelle Vague) (סוף שנות ה-50 עד שנות ה-60)
שם זה ניתן על ידי העיתונות לקבוצת מבקרים ויוצרי קולנוע צעירים בפריז שהחליטו לשבור את חוקי הקולנוע ההוליוודי הקלאסי.
חברי הקבוצה היו: פרנסואה טריפו, ז'אן-לוק גודאר, אריק רומר, קלוד שברול, אלן רנה ואחרים.
סרטי המיינסטרים ההוליוודיים באותה תקופה התאפיינו בסיפורים הרואיים גדולים מהחיים, שימוש בכוכבי קולנוע נוצצים (לכל אולפן היה את הכוכבים שלו), צילום באולפנים עם תפאורות ענק. אנשי הגל החדש שיצאו נגד סרטי המיינסטרים ההוליוודיים, השתמשו במצלמות כתף קלות, יצאו לצלם בעיקר בחוץ השתמשו בעיקר באור טבעי ופחות בתאורה מלאכותית, עסקו בסיפורים קטנים של האדם הפשוט מהפריפריה, ליהקו גם אנשים שאינם שחקנים מקצועיים (Non-Actors), עם דגש על חופש אמנותי של הבמאי ולא של המפיקים (תאוריית האוטר). הם אפילו כתבו מניפסט בו ניסחו את כללי הגל החדש ואכן השפעתו על הקולנוע העולמי הייתה גדולה ומשמעותית.
הוליווד החדשה (New Hollywood) (סוף שנות ה-60 עד סוף שנות ה-70)
גל של במאים אמריקאים צעירים שהושפעו מהגל החדש באירופה וקיבלו חופש אמנותי חסר תקדים מאולפני הוליווד. הסרטים שלהם עסקו בנושאים נועזים, ריאליסטיים ומורכבים מבחינה חברתית ומוסרית.
הזרמים שפרטתי עד כאן היו חלק מהיסודות שהתוו את הדרך כמעט מראשית הקולנוע אל הסרטים של ימינו. לצד זרמים אלו תמיד היה גם קולנוע ה"אוואנגרד", שנקרא גם קולנוע ניסיוני.
קולנוע האוואנגרד (Avant-Garde Cinema) אינו זרם בפני עצמו, אלא מונח גג לסרטים ששוברים כמעט כל מוסכמה הוליוודית או מסחרית, במטרה לבחון מחדש מהו קולנוע כאמנות ויזואלית.
מקור השם הוא מצרפתית ופירושו "חיל חלוץ" .
מאפיינים מרכזיים של קולנוע אוואנגרד:
וויתור על עלילה קלאסית (Non-Linear): אין מבנה של התחלה-אמצע-סוף, הסרט מתמקד בדימויים, תחושות ורעיונות מופשטים.
בחינת המדיום הקולנועי: יוצרי אוואנגרד חוקרים את חומרי הגלם עצמם – שריטת פילם, שריפת הסרט, צביעה ידנית של פריים אחר פריים, משחקי פוקוס וזיוויות צילום קיצוניות. התמקדות במופשט ובחזותי: הקולנוע הוא חלק משאר תחומי האומנות ממש כמו: ציור מחול או מוזיקה – שימוש בתנועה וצבע לא לפי הגיון עלילתי.
בדרך כלל הפקה עצמאית ודלת תקציב: לרוב מדובר ביוצרים יחידים המממנים ומפיקים את סרטיהם בעצמם, ללא מעורבות של אולפנים או כוונות רווח.
תקופות וסגנונות מפתח של קולנוע האוואנגרד:
האוואנגרד האירופי (שנות ה-20): תנועות אמנות כמו הסוריאליזם והדאדא נכנסו לקולנוע. הסרט המפורסם ביותר מתקופה זו הוא "כלב אנדלוסי" (1929) של לואי בוניואל וסלבדור דאלי, המציג הגיון של חלום וסדרת דימויים פרובוקטיביים ללא קשר נרטיבי.
הקולנוע הניסיוני האמריקאי (שנות ה-40 וה-50): יוצרים כמו מאיה דארן שילבו פסיכולוגיה, כוריאוגרפיה וחלומות, והניחו את היסודות לקולנוע העצמאי בארה"ב.
הקולנוע המבני והמחתרתי (Underground/Structural), שנות ה-60 וה-70: אמנים כמו אנדי וורהול שצילם סרט של 8 שעות המציג את בניין האימפייר סטייט ללא תנועה ומייקל סנואו חקרו את גבולות הזמן והמצלמה.
הקולנוע העצמאי בארה"ב (Indie Cinema) מתייחס לסרטים המופקים וממומנים מחוץ למערכת האולפנים ההוליוודיים הגדולים (Majors). היעדר התלות בתאגידים מאפשר ליוצרים לשמור על חופש אמנותי מלא, אך מעמיד בפניהם אתגרים תקציביים לא פשוטים.
מאפייני עיקריים של הקולנוע העצמאי
חופש יצירה ותפיסת האוטר (Auteur) היצירה מונעת מחזון אישי של הבמאי/תסריטאי, תוך התעסקות בנושאים מורכבים, נועזים או שוליים שחברות המיינסטרים המסחריות נמנעות מהם.
מגבלות תקציב והפקה גמישה: הסרטים מצולמים בתקציבים נמוכים יחסית, לרוב בלוקיישנים אמיתיים, עם צוותים מצומצמים ופתרונות צילום יצירתיים.
תשתיות הפצה ייעודיות: הסרטים נשענים על פסטיבלי קולנוע בין-לאומיים לצורך חשיפה ומכירה למפיצים עצמאיים. בעיקר פסטיבל סאנדנס (Sundance) ופסטיבל SXSW.
תחנות מרכזיות בהתפתחות הקולנוע העצמאי:
תקופה
אירועים ובמאים בולטים
מאפייני העשור
שנות ה-60–70
ג'ון קסאווטס (אבי האינדי), Easy Rider (1969)
יציאה מחוץ למערכת האולפנים, התמקדות ברעיונות אנטי-ממסדיים וסגנון מחוספס
שנות ה-80–90
סטיבן סודרברג, קואנטין טרנטינו, האחים כהן, ג'ים ג'ארמוש
הקמת פסטיבל סאנדנס, פריצת חברות הפצה כמו Miramax, והפיכת האינדי לתופעה מסחרית
העידן הנוכחי
אולפני A24, Neon, סרטים
שילוב בין אסתטיקה אמנותית גבוהה לקהל רחב, לצד מעבר חלקי של הפקות עצמאיות לפלטפורמות סטרימינג
פוסט-מודרניזם
הפוסט מודרניזם בקולנוע הוא זרם סגנוני ותמטי המערער על תפיסות קולנועיות קלאסיות ומודרניות ומפרק מוסכמות. הוא נותן חשיבות גדולה לצורה ולא רק לתוכן, הוא שובר את המבנה העלילתי הליניארי, משלב בין תרבות גבוהה לתרבות פופולרית, לעיתים שובר את הקיר הרביעי ו"קורץ" ליצירות שנעשו לפניו.
מאפיינים מרכזיים של הפוסט מודרניזם:
אינטרטקסטואליות ומחוות (Homage): היצירה עמוסה ברפרנסים, מחוות וציטוטים מסרטים אחרים, ממוזיקה ומאמנות. הסרט אינו מסתמך רק על המציאות, אלא משוחח עם ההיסטוריה של הקולנוע.
פירוק הליניאריות והנרטיב: שימוש נרחב בעלילות מקבילות, מבנים שאינם כרונולוגיים ולעיתים היעדר סוף סגור או חד-משמעי.
שבירת המחיצות בין תרבות "גבוהה" ל"נמוכה": טשטוש הגבולות בין אמנות קולנועית מוערכת לבין סוגות פופולריות כמו-B-Movies, קומיקס, מערבונים, או סרטים אסקפיסטים ובידוריים. ערבוב ז'אנרים.
מודעות עצמית (Self-Reflexivity) והפלת "הקיר הרביעי" חשיפת המדיום הקולנועי—בין אם על ידי פנייה ישירה למצלמה, שימוש בטכניקות עריכה שמבליטות את ההפקה, או עלילות העוסקות בבימוי ויצירה.
אירוניה, פסטיש (Pastiche) וסאטירה: הדבקה של סגנונות שונים לכדי מקשה אחת, לעיתים תוך לגלוג אירוני על מוסכמות ז'אנריות.
היפר-ריאליזם וטשטוש מציאות: עוסק בטשטוש הגבול שבין המציאות לייצוג שלה (סימולקרה), כשהמדיה הופכת לחלק מרכזי מתפיסת המציאות של הדמויות.
זרמים בקולנוע העכשווי
החל משנות ה-2000 ובפרט במעבר לעשור הנוכחי, מתאפיין הקולנוע בביזורים רבים. כבר אין "זרם" אחד ששולט כמו הניאוראליזם או הגל החדש, אלא סגנונות וזרמים רבים שצמחו במקביל בתגובה לשינויים טכנולוגיים, כלכליים וחברתיים.
1 . הלינאר-פורמליזם והאימה הגבוהה ("Elevated Horror" / "Arthouse Horror")
אחד הגלים המדוברים ביותר בקולנוע העצמאי והאיכותי בשנים האחרונות.
במאים משתמשים בז'אנר האימה כפלטפורמה לחקר טראומה, אבל ופסיכולוגיה של הכאב.
מאפיינים: קצב איטי (Slow Burn), אסתטיקה מוקפדת מאוד, צילום אמנותי והתמקדות בדרמה אנושית.
2 . הגל החדש הקוריאני (Hallyu Cinema)
הקולנוע הדרום-קוריאני הפך לתופעה גלובלית משפיעה ביותר. הוא משלב בין עשייה הוליוודית מקצועית ומלוטשת לבין ביקורת חברתית נוקבת וערבוב ז'אנרים חסר רחמים (מעבר מהיר מקומדיה לטרגדיה או לאלימות קשה).
מאפיינים: עיסוק בפער מעמדי, מתח גבוה, וויזואליות עוצמתית.
3 . " קולנוע האיטיות" המודרני (Slow Cinema)
זרם בולט בפסטיבלים הבינלאומיים המהווה משקל נגד לקצב המהיר של הוליווד ושל הקליפים הקצרים והמהירים שברשתות החברתיות.
מאפיינים: שוטים ארוכים מאוד (Long Takes), מעט מאוד דיאלוגים, היעדר מוזיקת רקע דרמטית, והתמקדות בזמן אמת, בנופים ובשגרת יום-יום.
4 . הקולנוע המולטי-וורסי / נרטיבים מפורקים (Multiverse & Meta-Cinema)
בעקבות השפעת תרבות האינטרנט, הגיימינג והרשתות החברתיות, צמח זרם העוסק ביקומים מקבילים, זהויות מרובות ונרטיבים הומוריסטיים ששינו את מבנה הסיפור הקלאסי.
מאפיינים: קצב עריכה תזזיתי, פירוק של חוקי הזמן והמרחב, עלילות שמודעות לכך שהן סרט (Meta) ושילוב ז'אנרים קיצוני.
5 . קולנוע התהודה החברתית והזהויות (Identity & Social Realism)
גל קולנועי רחב (הן בהוליווד העצמאית והן בקולנוע האירופי/גלובלי) הפועל בהשפעת תנועות חברתיות. הוא מתמקד בנרטיבים של קהילות מוחלשות, נשים, קהילת ה-LGBTQ+ ומיעוטים.
מאפיינים: ריאליזם רגיש, אינטימיות, דגש על נקודת מבט אישית ואותנטית.
6 . קולנוע זיכיונות ורשתות קולנועיות (Franchise / Universe Cinema)
מהזווית המסחרית-הוליוודית, זהו הזרם הכלכלי השולט. במקום סרטים בודדים, התעשייה מונעת על ידי "יקומים קולנועיים", והדמויות מסרטים אילו מודפסות על על גבי בגדים, תיקים, צעצועים וכולי, ונמכרים כמותגים. חלקם אף מעובדים למשחקי מחשב וזוכים לביקוש רב.
מאפיינים עיקריים: תקציבי ענק, שימוש מתקדם בטכנולוגית ה- CGI בעבר וכיום ב-AI. אולפנים וירטואליים), ועלילות המשכיות שנפרשות על פני עשרות סרטים וסדרות.
דוגמאות: MCU (Marvel Cinematic Univers) היקום הקולנועי של חברת מארוול,
סרטי אווטאר, ברבי, וסרטי מותגים/משחקים.
לסיכום:
לאן מועדות פניו של הקולנוע העתידי? שאלה טובה.
יש הטוענים שהבינה המלאכותית תפרק את תעשיית הקולנוע במתכונתה הנוכחית ויופקו סרטים וירטואליים בלבד, ללא צורך בשחקנים, במצלמות ובכל צוותי ההפקה הקיימים, כל מה שיידרש ליצירת סרט זה מחשב חזק וידע בהפעלת הבינה המלאכותית. אולי יהיו מספר שנים בהם יהיו רק סרטים כאלה עד שתקום תנועת הנגד שתרצה לחזור למקורות. אבל הבינה המלאכותית לא מאיימת רק על תעשיית הקולנוע, היא מאיימת על כל העולם שהכרנו קודם לכן. היא עשויה להביא לעולם קידמה טכנולוגית שתביא את האנושות למקומות טובים יותר, אבל היא עלולה גם להביא סכנות ואולי להביא לקיצו של העולם. לשאלה לאן תיקח אותנו הבינה המלאכותית, לחצו כאן.
מה דעתכם? שתפו אותנו בתגובות!